למה לא לטוס אל-על

בדרך חזרה מארצות הברית נתקעתי קצת בקנדה והיה לי זמן לחשוב, הייתה חוויה מעניינת, הצוות היה באמת על הכיפאק והתייחסו אלינו יפה.
אבל, אחרי שראו את התמונה מהכפור, כמה ממכריי שאלו אותי – "למה אל-על???" (ריבוי סימני השאלה במקור)הרי היו לי את כל הסיבות שבעולם למה לא לטוס איתם, ועוד לפחות 10 אפשרויות אחרות, להגיע מלאס וגאס לתל אביב. דרך סאן פרנסיסקו עם יונייטד, דרך ניו יורק עם דלתא ואלו האפשרויות הקצרות יותר.

אז לפני שאספר לכם למה בחרתי באל-על אני רוצה לספר על החוויה שעברתי בטיסה.

בעלייה למטוס כבר מרגישים במובלעת ישראלית, "הכי בבית בעולם". הבית הציוני או אולי הבית יהודי או ש"ס. התחושה היא של אוטובוס עצום שיוצא מבני ברק לנתב"ג דרך כל מיני תחנות בחוויה הישראלית-ציונית.

התחנה השנייה היא ראשון לציון או "מחלקת העסקים" כמו שאל על קוראת לה. על מי אתם עובדים? תקראו לה מחלקת הנובורישים כי זו בדיוק הסיבה שהיא קיימת. בדומה לראשון מערב, כדי שאנשים שעשו הרבה כסף יוכלו להראות לכל מי שנכנס לאחורי המטוס שיש להם יותר כסף. ואנשי העסקים? הם כבר מזמן בבריטיש.

מכירים את זה שלפעמים יש לכם חשק קטן לחזור לצבא, ואולי רק לרגע? תחושת הביטחון שמישהו דואג לכם לאוכל ולשמירה, האוכלוסיות השונות שהכרתם שם והצפיפות הנעימה. לפעמים יש רצון כזה לחזור ליומיים או שבוע מילואים. אז לי זה לא קורה אבל באל-על מתקבלת אותה התחושה.

האוכל שהתפריט שלו לא עודכן מ-1984 כאילו שהטייסים שעוברים מחיל האוויר לוקחים איתם את הטבחים ישירות לאל-על. להגיש אורז עם אפונה זה נחמד אבל היה חסר ג'לי לקינוח.
תחושת השייכות שהקברניט מנסה להעביר בקשר – כל הכבוד לכם, תודה על שהייתם חזקים, "כעת נקבל ביראת כבוד את מפקד חיל האוויר לשעבר שכיבד אותנו בנוכחותו", אלו כולן מילים שבאמת נאמרו כאן במטוס.

אני לא בא בטענות לחברה על נחיתת החירום בצפון קנדה, גם אני כשאני נוהג על מכונית בת 30 שנה אני לפעמים צריך לעצור בצד לכמה שעות, זה לגיטימי לא?
גם בצבא הכלים הכבדים שלנו נתקעים בכל דילוג וכולנו יודעים שזה קרה כבר גם במקומות קצת יותר מסוכנים מקנדה. אז מה עם מינוס 25 מעלות בחוץ ואני עדיין עם חולצה קצרה מהחוף המערבי והשמשי, צריכים להיות חזקים, כולנו פה ביחד ויש מרק קוסקוס.

בעצם, רוב נוסעי המטוס הם לא ישראלים, הם תיירים שבחרו, מרצונם החופשי, להגיע לישראל ואל-על רק מספקת להם סוג של פריוויו קצר של איך זה בארץ. הם הצליחו לקחת את המודל הציוני של לשכנע אנשים לסבול בשביל הכלל ולהפוך אותו לנכס מניב. שאפו. מוריד בפניכם את הכובע, עובדה שהמטוס מלא לחלוטין ואחרי 36 שעות של ישיבה באור דולק, עם תינוקות בוכים, צחנת קקי זעה והבל פה עדיין כל הנוסעים במחלקת התיירים מחאו כפיים כשהגענו לארץ הקודש (כתבתי את זה כבר במטוס אבל זה באמת קרה אח"כ). כי זה מה שחשוב באמת, לא הדרך אלא היעד.

ואני? חשבתי שאצליח לתחמן את הג'טלג בהלוך בזכות שעות הטיסה הנוחות. זה לא קרה.